הסיפור שלנו מתחיל בקפה וכלב טבע הדברים | 42 תל אביב לא זוכרת – אבל יש מי שמזכיר מסע בין ארבעה בעלי מלאכה בעיר שלא מפסיקה להשתנות תל אביב תמיד נראית כאילו היא רצה קצת לפני כולם. נדמה שהיא מחליפה את עורה מחדש בכל פעם שמביטים בה: עוד מגדל, עוד בית קפה אינסטגרמי, עוד רחוב שעבר “התחדשות”. אבל דווקא בגלל הקצב הזה - כמעט סחרחורת של חדשנות - משהו בי מבקש לעצור, לחפש את השכבות שמתחת, את המקומות שלא ממהרים להיעלם. רגע לפני - קפה, כלב וגשם ראשון של חורף היום התחיל בבית קפה קטן, כזה שתל אביב התרגלה אליו, זה שיש בו שילוב של עבודת לפטופים ושיחות של הבריסטה עם הלקוחות, שאותם הוא מכיר ויודע בדיוק איך הם שותים את הקפה שלהם. בתוך העיצוב הנקי, ברור לגמרי שיש כלב קבוע במקום. אתה לא צריך לראות אותו כדי לדעת שהוא שם. כמה דקות הליכה משם, הרחוב משתנה: מצד אחד מגדלים חדשים שמגרדים את השמיים, ומולם בניינים ישנים עם תריסי עץ, בדים מתייבשים על חבלים, ושלטים שנשארו מהעשור הקודם. הדיאלוג הזה בין חדש לישן מלווה את העיר כולה, ובו בדיוק מתחיל הסיפור שלנו. של מיטל כץ, הגעתי מתוך “מקצועות שנעלמים מן העולם”,לסיור סקרנות, אבל גם מתוך געגוע. בעידן שבו הכול הופך דיגיטלי, קל לשכוח שהעולם נבנה פעם בידיים - בחומר, בריח, בזמן אמיתי. ולכן העובדה שהסיור הזה מבוקש כבר תשע שנים, מלא עד אפס מקום, אומרת משהו עמוק: אנחנו רוצים את הקדמה, אבל לא מוכנים להיפרד מהעולם שהקדים אותה. יש בנו צורך לראות, לגעת, להרגיש, בדיוק כמו פעם. יעקב דבאח - החמסות שלא מוותרות על מזל טוב התחנה הראשונה הייתה אצל יעקב דבאח, הבעלים של בית היציקה שנה. יעקב יוצר הכול: חמסות, שרשראות, 60- שנמצא פה יותר מ סיכות, כל מה שתזמינו. יש משהו מנחם ביצירות שלו - הן לא מזכרות תיירותיות, אלא חפצים שנושאים בתוכם מסורת, אמונה, ומשהו כמעט משפחתי. כשראיתי אותו, ידעתי מייד שאני מכירה אותו. יעקב היה זה שייצר את מחזיקי המפתחות בצורת חמסה, עם שמותינו ותאריך החתונה, אשר חילקנו לכל האורחים שבאו לחגוג איתנו את יומנו הגדול, לפני שנים רבות. יעקב לא זוכר, אבל אני כן, וכבר אני מוצפת נוסטלגיה. החמסה, כך הבנתי, היא לא רק הגנה מפני עין הרע - היא הגנה מפני השכחה. קרן גרשוןכתבה וצילמה:
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=