ילדי טבע הדברים - גיליון 339 - יולי 2023

מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה זכרו 2023 יולי | 339 גיליון ש"ח 38.60 באילת | ש"ח 44 מחיר החוברת פחד אפריכאן מסייעת באפריקה קיפודים חי-דשות הספארי נופר ביפן

ילדי טבע הדברים | 2 שלֹום לכם ילדים, השנה האחרונה עברה כל כך מהר... אולי בגלל ההפגנות, אולי בגלל החדשות... ואולי מפני שכמו שנועם ודניאל, שלומדות בבית הספר שדות בכרכור, אומרות: "כל כך חבל שהשנה הסתיימה, היא הייתה כזאת כיפית". כן, זה תענוג לראות ילדים שמזילים דמעה כשהשנה מסתיימת, ותענוג היה לשמוע בכל יום בתשובה לשאלה: "איך היה היום בבית הספר?" – את התשובה "כיף". עכשיו – כל מה שנשאר לכם הוא להפוך גם את חופשת הקיץ לכיפית. ואיך עושים את זה? קודם כול – בזהירות... בעיקר כי המקומות הכיפיים האמיתיים הם בדרך כלל גם מסוכנים, כך (בעיקר) הים, שאומנם נראה שקט, אבל הוא שלכם, אודי אז - שתהיה לכם חופשה מהנה. בעצם מלא מזימות... ובמיוחד לגולשים שחייבים גלים כדי לגלוש, וגלים פירושם – ים לא שקט. כתבתי לכם כתבה על פחד ואדרנלין, כי שניהם מעורבים בדרך כלל ברצון להעלות את רמת ההנאה מדברים רגילים, כמו גלישה על סקייטבורדים (קפיצות על מעקות), רכיבה על אופניים (בשטח, במקומות שבהם חולפים על פני משטחים לא נראים), ונסיעה על קורקינטים במהירות על המדרכה (בין הולכי רגל, או כניסה פתאומית לכביש בלי להסתכל אם באים כלי רכב). והכי חשוב – אל תשכחו את כל החברים, ובעיקר את אלה שאתם ידעים שיש להם בעיות חברותיות, כי אין דבר כואב יותר מלהישאר לבד.

תוכן העניינים אייר: ינון קמר אודי רןעורך ראשי: פרופ' משה אגמי,ייעוץ אקדמי: ד"ר רחלי עינב, ד"ר רמי קליין, פרופ' אבישי שמידע, נדב לוי עדי לפידעיצוב ועריכה גרפית: רונית רהב, אלה עומרעריכה לשונית: קלאודיו סמבל, שיר רן,מאיירים: מירב שדה-לביא הניקה רןיועצת חינוך: רונה רןמנהלת מח' מינויים: שפירא הרצות ולוחות: רבגוןדפוס וכריכייה: בן-נוןעיטוף ודיוור ישיר: ברהפצה: טבע הדברים - הוצאה לאור: החברה לחקר האדם והסובב בע"מ 1 שלוחה 09-9567776 טלפון: 09-9567737 פקס: 16:00-8:00 , א-הימים: 4610301 ' הרצליה ב 302 ת"דכתובת למכתבים: menuim@tevahadvarim.co.il אי-מייל: www.tevahadvarim.co.il אתר אינטרנט: אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ כתב עת זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום) ללא אישור המערכת. כל הזכויות שמורות © 2023 יולי | 339 גליון תמוז - אב תשפ"ג תוכן המודעות באחריות המפרסם בלבד טיגריסבשער: הספארי - רמת גןצילום: להרשמה לקבלת מנוי שנתי מחלקת שירות לקוחות 1 שלוחה 09-9567776 טלפון 16:00-8:00 ,' ימים א'-ה ש"ח 34 מחיר מנוי חודשי: ש"ח 380 מנוי שנתי: ש"ח 25 מנוי דיגיטלי חודשי: אנחנו ביפן נופר ועֵינב ברזני, צילּום: נופר ברזניּכתבה: במסע שלנו ביפן המשכנו צפונה לאי הוקאידו, שבו יש הרבה הרי געש, והוא נִמצא מצפון לאי הונשו, ׁשהוא האי המרכזי של יפן. הגענו בסופה של אחת התקופות היפות ביפן - התקופה של פריחת הדובדבן, ׁשהיפנים מחכים לה בקוצר רוח. 40 20 קיפר ופודה אודי רןכתב: דלית, שהיא מנויה על "ילדי טבע הדברים", ראתה אותי בתחילת החודש עוצר בצד הכביש ומחלץ קיפוד שהתכדר כשכלב נבח לעברו. כמה ימים אחרי כן היא טלפנה למערכת כדי לשאול לשלומו, ובאותה הזדמנות היא שאלה קצת על הקיפודים בארץ. פחד אודי רןכתב: "יא, איזה פחד…" אמר דני. "מי מפחד? אני לא מפחד מכלום!" הגיב ניר, זה שכאילו לא פוחד מכלום…יכול להיות דבר כזה? יכֹול להיות שמישהו לא פוחד מכלום? ודאי שלא; יכול להיות שמישהו מצליח להתגבר על הפחד ולהמשיך להתנהג כאילו הוא לא פוחד, אבל פחד הוא תגובה של הגוף למצבי איום או סכנה. ככל שהאיום והסכנה גדולים יותר, הפחד גדול יותר. 4 חי-דשות ספארי הספארי, צילומים: הילה פלדמן-גראכתבה: עונת ההמלטות שהחלה באביב עם שבעה סייחי הזברות הראשונים שנולדו השנה, מגיעה כעת לשיאה כשלעדר הגנו שלנו התווספו עגלים קטנים. לכוכב, הפינגווין האפריקאי 13 בחודש האחרון האהוב, חגגו יום הולדת, ולבית החולים הגיע גור צבוע מפוספס פצוע. וגם - הספארי מתכונן לחום של הקיץ. 32 מה עוד? 12 אפריכאן - מסייעים באפריקה אפריכאןצילומים באדיבות: רפי רייקר,כתב: אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל עם כל הצרות שיש לנו כאן, הישראלים הם העם שהקים הכי הרבה עמותות לסיוע בעולם. עמותת אפריכאן היא עמותה שמגיעה לכפרים עניים באפריקה, משקמת בתי ספר, ומתקינה מטהרי מים וצנרת שמובילה מים נקיים לכפרים. וטרינר פוסטר אימוץ 25 27 31 פסק זמן קומיקס 50 54

ילדי טבע הדברים | 4 אודי רןכתב: אמר דני. "יא, אֵיזֶה ּפחד…" "מי מפחד? אני ֹלא מפחד מ ִּכלּום!" הגיב ניר, זֶה שכאילו ֹלא ּפֹוחד מ ִּכלּום… יכֹול לִהיֹות דבר ּכזֶה? יכֹול לִהיֹות שמי ׁשֶה ּו ֹלא ּפ ֹוחד מ ִּכל ּום? ודאי ש ֹלא; יכֹול לִהיֹות שמי ׁשֶהּו מצליח להִתג ּבר על ה ּפחד ּולהמשיך להִתנהג ּכאיל ּו ה ּוא ֹלא ּפ ֹוחד, אבל ּפחד הּוא תגּובה של הגּוף למצבי איּום אֹו ס ּכנה. ּככל ׁשֶהאי ּום והס ּכנה גד ֹולים יֹותר, ה ּפחד גדֹול יֹותר. Adam Kubalica :צילום היא מטפסת מצוקים מקצועית, שבהתחלה מרגישה בטוחה. אבל ככל שהגובה עולה, אף על פי שהיא קשורה בחבל, האדרנלין שהציף את הגוף בהתחלה מתחיל להימהל בחשש, כי הקיר חלק, והאצבעות נחלשות. פחד

5 | ילדי טבע הדברים יש ּכמּובן אנשים ש ּפֹוחדים יֹותר, ויש ש ּפֹוחדים ּפחֹות, וכל אחד מגיב לפחד ּבצּורה אחרת. זֹוכרים את ה ּפרים שלֹוחמים ּבזירה מּול המטדורים ּבספרד? גם הם מפחדים. קילֹוגרם, ואף 600 למרֹות העובדה שמשקלו של ּכל ּפר ּכזֶה על ּפי ׁשֶהם חזקים ויש להם קרניים, הם יֹודעים שהמצב הזֶה ש ּבֹו הם נִמצאים הּוא מצב רע עבּורם. ה ּפר שעֹומד ּבזירה מּול המטדֹור מנסֶה להילחם, אבל ּבכל ּכמה דקֹות נֹועצים ּבגבֹו שיפודי ּברזל חדים ּוכבדים, וזֶה כֹואב לֹו והּוא מדמם. הּוא מנסֶה לִתקֹוף את האיש, אבל האיש מצליח להתל ּבֹו, וה ּפר ּפֹוחד. הּוא ּפֹוחד ּכי הּוא יֹודע מה יִהיֶה ּבסוף הקרב. רֵיח הדם שלֹו אֹומר לֹו ׁשֶהּוא ּפצּוע, וכל הזמן הּוא הֹולך ונחלש. ּכן, "מ ִׂשְחק" אכזרי מאֹוד מצאּו להם ּבנֵי האדם. ּכאשר ּבנֵי אדם אֹו ּבעלֵי חיים ּפֹוחדים, מִשתנה ּכל ה ּפעילּות ּבגּוף שלהם. המֹוח מֹודיע לכל המערכֹות שיש איּום, ולכן הלב עֹובד חזק יֹותר, הגּוף מזיע, וכתוצאה מֵהשינּויים האלֶה ּפֹוחדים עֹוד יֹותר. יש ּכאלֶה שיֹודעים להרגיע את עצמם; אחרים ּפשּוט ֹלא יכֹולים לעמֹוד מּול ה ּפחד. שניהם יודעים שהסוף קרב - לפחות לאחד מהם צפוי הרע מכול. כדי לגרום לשור לתקוף, נועץ בו המטדור חיצים שגורמים לו לחוש כאב, ולדעת שהוא חייב להילחם על חייו. המטדור המקצועי שהיה מוצף אדרנלין בתחילת הקרב, החליק ונפל, והפחד מציף. לעומת זאת, אצל השור, שמבחין כי המצב משתפר לטובתו, הגוף מוצף אדרנלין, והוא מסתער לעבר המטדור. Iauromaquias :צילום

ילדי טבע הדברים | 6 ה ּבחּור הזֶה שעֹומד על קצה המנֹוף של הבנג'י אמר לכּולם ׁשֶהּוא ּבכלל ֹלא ּפֹוחד, ּכי הּוא קפץ ּכבר ּכמה ּפעמים; אבל די להעיף מ ּבט אחד בפניו ּבשנייה שלִפנֵי הקפיצה, ּכדֵי לִראֹות עד ּכמה הּוא ּפֹוחד. ּבכל זֹאת הּוא מתג ּבר על ה ּפחד, עֹומד ּבקצֶה המנֹוף - וקֹופץ; וכך גם ה ּבחּורה שעלתה אחריו. על אדם (אֹו על ּבעל חיים) שמתג ּבר על ה ּפחד אֹומרים ׁשֶהּוא אמיץ. וכשהמצב מפחיד אֹו מסּוכן יֹותר, ואדם ּפֹועל למרֹות זֹאת ּבצּורה שקטה ונכֹונה, אֹומרים עליו ׁשֶהּוא גם אמיץ וגם קר רּוח. אלֶה הן, דרך אגב, תכּונֹות שצריכֹות לִהיֹות ללֹוחמים אֹו מפקדים ּבצבא, ּולמנהיגים ּבכלל. הבחור הצעיר עומד על מדף שבולט ממצוק בגובה של עשרות מטרים. הוא קשור בחבל, והוא משוכנע שהחבל יעצור אותו בזמן, מטרים ספורים לפני הפגיעה בקרקע. אבל - מה אם לא? והלב מתחיל לדפוק בחוזקה... מה ההבדל ּבין ּפחד ּובֵין חרדה? ּכשמי ׁשֶהּו ּפֹוחד, הּוא ּבדרך יֹודע מִמה הּוא ּפֹוחד, ּכי הּוא יֹודע מה יכֹולֹות לִהיֹות התֹוצאֹות של מה שמאיֵים עליו. ודאי ראיתם לא ּפעם שנֵי חתּולים שעֹומדים ּבמשך דקֹות ארּו ּכֹות ּומאיימים זה על זה ּבצווחֹות ויללֹות, אבל אף אחד מהם ֹלא מעז לִהיֹות הרִאשֹון שתֹוקף, ּכי הּוא ֹלא משּוכנע אֵיך יִסתיֵים הקרב. שנֵיהם מפחדים, ּושנֵיהם Freepik :צילום Alexey Komarov צילום: שניהם זהים בגודלם, ובמפגש מישהו מהם צריך להוכיח שהוא בכיר יותר. על פניהם ניתן לראות את הפחד - והאיום; הם מקרבים זה לזה את ראשם, בצורה מאיימת, כאשר זה שבטוח יותר יעשה את צעד התקיפה הראשון. כאשר הנחש מרגיש מאוים, הוא מגלגל ומרים את חלקו האחורי כמו קפיץ, גם כדי להיראות גדול יותר וגם כדי להתכונן לתקיפה, תוך שהוא מקרקש בזנבו כדי להוסיף רחש מאיים. Santa Monica צילום:

7 | ילדי טבע הדברים מחממים את עצמם מּול היריב, ּומנסים לגלֹות חּולשה זֶה אצל זֶה. הראשון שמגלֶה את החּולשה תֹוקף, אֹו הרִאשֹון שנִדמֶה לֹו ׁשֶהיריב ממש מִת ּכוון לִתקֹוף – תֹוקף רִאשֹון, ּכי התקיפה נֹותנת יִתרֹון, גם אִם של חצי שנייה – זֶה עדיין יִתרֹון שיכֹול להכריע את הקרב. גם ּבין צבאֹות ידּוע ׁשֶהתֹוקף זֹוכֶה ּביִתרֹון, ּכי המותקף סֹופג את המ ּכֹות, וצריך להִתאֹושש מהן ולִמצֹוא דרך לִתקֹוף למרֹות הפגיעה. ּככל ׁשֶהאיּום אֹו הס ּכנה גדֹולים יֹותר (למשל, ּכש ּפֹוגשים נחש), והתֹוצאֹות שלהם עלּולֹות לִהיֹות כֹואבֹות אֹו רעות יֹותר, ּכך גדל ה ּפחד. לעומת זאת, חרדה היא ּפחד מ ִּפנֵי משהּו שאנחנּו ֹלא ּבדיּוק יֹודעים מהּו, ואנחנּו ֹלא מבינים אֹותֹו, ולכן אנחנּו נֹוטים ּבדרך ּכלל לחשֹוש מִמנּו יֹותר. למשל, ּכשאנחנּו הֹולכים לבד ּבחֹושך ואנחנּו ֹלא יֹודעים מה יש שם ּבמקום החשוך הזֶה - אּולי אנשים רעים, אּולי חיֹות מפחידֹות. לִפעמים יש ּכאלֶה ש ּכל ּכך ּפֹוחדים מֵהחֹושך ׁשֶהם מדמיינים לעצמם ש ּכל מיני ככל שהתחרות קשה יותר, כך ממציאים האופנוענים תרגילים קשים ומסוכנים יותר, וכמובן רמת האדרנלין בדמם עולה, כי רמת הסיכון עולה. Freepik :צילום

ילדי טבע הדברים | 8 מִפלצֹות מ ּביטֹות עלֵיהם, וכל רעש הכי קטן מקפיץ אֹותם. אנשים גם נִכנסים לחרדֹות מ ִּפיגּועים, ּכיוון ׁשֶהם ֹלא יֹודעים מאֵיפֹה יגיע המְפגע, ואִם יקרה להם משהּו אֹו ֹלא. ּכשאנשים נִמצאים ּבחרדה הלב שלהם ּפֹועם ּבמהירּות, הם מזיעים, והשרירים שלהם מתכווצים. בשעת ּפחד מתרח ׁשת עֹוד תֹופעה, ש ּבנֵי אדם דווקא נֶהנים מִמנה ואֹוהבים את ההרגשה שהיא מעניקה להם, ולכן הם גֹורמים לעצמם לְפחד. ּכ ׁשֶהאדם נִמצא ּבמצב של ּפחד חזק מאֹוד מִמשהּו, ּכמֹו למשל בזמן קפיצה מִמנֹוף הבנג'י אֹו קפיצה מִמטֹוס ּבצניחה חופשית, הגוף מפריש הורמון שנקרא אדרנלין. האדרנלין מכין את הגּוף למצב של ס ּכנה. הּוא מש ּפיע על מהירּות זרימת הדם לאֵיברים ה ּפעילים ּבמנּוסה אֹו ּבלחימה. האדרנלין מג ּביר את ה ּכֹוח ּבשרירים ּומזרז את חילּוף החֹומרים של Celine O'Neill צילום: המדריך, צנחן ותיק עם אלפי צניחות חופשיות מאחוריו - מחייך בבטחה. ה"נוסעת", לעומתו, כשהמטוס אסף גובה, התמלאה אדרנלין. היא צחקה והתלוצצה, אבל ברגע שהדלת נפתחה, בגובה של שלושה קילומטרים, נשימתה נעתקה. פעימות בדקה, והפחד 200 הלב החל לפעום במהירות של שיתק אותה לחלוטין. מכאן היא עבדה כבובה... המדריך קפץ, וה"נוסעת", עדיין עם עיניים עצומות. לאחר כמה שניות, כשהיא הרגישה שהם באוויר, היא העיזה לפקוח עיניים, אבל עדיין הסתכלה באימה מסביב. לאחר אלפי צניחות, הצנחנים מנסים להגביר את החוויה. שימו לב לשלווה שעל פניהם, וזאת אף שהם עפים עם הראש 350 כלפי מטה במהירות של קילומטרים לשעה.

9 | ילדי טבע הדברים הסּוּכרים שמייצרים מִצ ּבֹור של אנרגיה. בּאֹותֹו זמן ׁשֶהגּוף משחרר את ּכל האנרגיות שלו לכיוון האיברים שיִצטרכּו לעבֹוד ק ׁשֶה, הּוא בעצם מצמצם את הזרמת הדם לכל אֹותם אֵיברים ּבגּוף ש ּברגעים ּכאלֶה אֵין להם חשיבּות, ּכמֹו למשל המעיים אֹו של ּפּוחית השתן. אחד הסימנים ה ּבֹולטים לרמת אדרנלין ּבדם ני ּכר ּבפנים: ּפנים סמוקות מ ִּכעס אֹו מִמבּוכה, מחוִוירֹות בגלל הפרשת אדרנלין… ּבנֵי האדם אֹוהבים מאֹוד את ההרגשה של זרימת האדרנלין ּבגּוף, ולכן הם נֹוטים להִסת ּכן ּכדֵי לחּוש אֹותה. ּבהר ּבה מקרים הרצֹון הזֶה ּכל ּכך חזק, ש ּבנֵי האדם מעלים ּבכל ּפעם את רמת הסי ּכּון, ּכמֹו למשל נהגים צעירים שמִתחרים ּבינֵיהם ּבנהיגה מהירה (מה שמעלֶה את רמת הסי ּכּון ֹלא רק להם, אלא גם לאחרים שנִמצאים ּב ּכביש וֹלא ממש רֹוצים להִשתתף בחוויה...). Teacherfuller :צילום Bill Larson :צילום :צילום הכול מתחיל בצחוקים, כשהרכבת מטפסת במעלה, לאט ובבטחה, אבל פתאום, בלי הכנה מוקדמת, מתחילים בנפילה חופשית... כמו בכל ענף ספורט אתגרי, גם שייטי הקיאקים מחפשים ריגושים חדשים. אחרי שיט באגמים עוברים לנהרות, ובהמשך "צונחים" עם הקיאק במורד המפל. לרוב מצליחים, אבל במקרים רבים החרטום ננעץ במים שלמטה, והקיאקיסט מוצא את עצמו מתחת למים.

ילדי טבע הדברים | 10 Franco Vannini :צילום Pei Huang :צילום הכלב מרגיש את עצמו בטוח, כי הוא הרבה יותר גדול וחזק, ועבורו מדובר בשעשוע. אבל החתול, שיודע שהמפגש עלול להסתיים רע עבורו, מוצף אדרנלין ומשתמש בכל האמצעים: הוא נושף, מושך את אוזניו לאחור כדי להגדיל את החזות המאיימת, שולח ידיים עם ציפורניים קדימה, ומאיים בצווחות חתוליות. ואז, ברגע המתאים - הוא יברח אל מתחת למשאית... הכלב הקטן נמצא במצב נחות לחלוטין, והוא מפחד פחד מוות ממשי. שיער גבו סומר, אוזניו מושפלות, והוא מעלה על פניו את המראה המאיים ביותר שהוא יכול, עם שיניים חשופות, מקמר את גבו כדי לגבוה מעט, אבל הזנב שנכנס אל בין רגליו האחוריות מסגיר את מצבו הנפשי. והכלב הגדול? "מה אתה רוצה, אני סתם רציתי לשחק קצת...".

11 | ילדי טבע הדברים smerikal :צילום האדרנלין נֹותן להם תחּושה של ּכֹוח ש ּבעצם ֹלא קיים אצלם, ואז התֹוצאה היא ּכמעט תמיד אסֹון, ּכיוון ׁשֶהגּוף ֹלא מסּוגל לִפעֹול מס ּפיק מהר. ּבימים האחרֹונים של חֹודש יּוני שמענּו על קבּוצה של חמישה מיליארדרים (אנשים שיש להם רכּוש של יֹותר מִמיליארד דֹולר) שבנו לעצמם צֹוללת קטנה, ובאמצעּותה הם הִת ּכוונּו לִצלֹול לעֹומק של ּכאר ּבעה קילֹומטרים, ּכדֵי לנסֹות ולִצפֹות בשרידי הטיטניק - האונייה הענקית 111 שהתנגשה ּבקרחֹון וטבעה בהפלגת ה ּבכֹורה שלה לִפנֵי 712 . נֹוסעים ואנ ׁשֵי צוות 2400- שנים, ּכשעל סיפונה כ הִצליחּו להינצל. הסי ּפּור של הטביעה של הטיטניק היה סי ּפּור של ּביטחֹון עצמי מּופרז של הק ּברניט, שלא האמין שספינה ּכל ּכך גדולה יכֹולה לִטבֹוע. חמשת המיליארדרים צללּו עִם צֹוללת קטנטנה לעֹומק ּכזה, ׁשֶהסי ּכּויים של הצֹוללת שלהם ל ִׂשְרֹוד בו ֹלא ממש גדֹולים. הם ידעּו זאת, וגם הר ּבה מדענים הִזהירּו אֹותם - ּכי היה ּברּור להם ׁשֶהמִבנֶה של הצוללת והחֹומרים שמֵהם היא ּבנּויה ֹלא יוכלו לעמוד ּבלחץ המיִם האדיר ש ּבעֹומק הזֶה. אבל הרצֹון שלהם לע ׂשֹות מע ׂשֶה "אמיץ", ש ּכל העֹולם יִשמע עליו, היה גדֹול יֹותר מֵהמחשבה. הם צללּו, ולמרבה הצער הצֹוללת נמחצה מלחץ המיִם קצת יֹותר מִשעה לאחר הצלילה. אכן, מע ׂשֶה חסר אחריּות. ס ּפֹורט זֶה דבר יפֶה, אבל הגּוף יצר לנּו אמצעי הגנה, והחשּוב שבהם הּוא ה ּפחד, ולעזרתֹו ּבא האדרנלין. כדאי שתקשיבּו להם! : מבלי לראות אנחנו יודעים שהיריב גדול ומאיים יותר: העיניים אומרות פחד, האישונים מוגדלים, השיניים נחשפו והפה נפער באיום גדול ככל שניתן, וקצף ממלא אותו כאילו בא לומר - היזהר ממני, אני מטורף... בתחילה הפחד, ואז התוספת של האדרנלין, אבל הפחד גובר...

טנזניה רפי רייקר כתב: צילומים באדיבות: אפריכאן ילדי טבע הדברים | 12 אפריכאן בכל מפגש ראינו בעיני המקומיים את התקווה שהביקור לא ייפסק...

13 | ילדי טבע הדברים ּכמֹו ּכל החברֶה הצעירים, אחרֵי שסיימתי את התיכֹון הִתגייסתי גם אני לצבא, ובמר ּבית זמן השירּות שלי, ׁשֶהִתמשך קצת יֹותר מֵהרגיל – הייתי קצין ּבחֵיל השריֹון. כמו כל החיילים ּבתקּופה האחרֹונה של השירּות ּבצבא, התחלתי לתכנן את ה"טיּול אחרֵי צבא", טיּול ש ּבֹו נֹותנים חֹופש לדמיֹון ועֹו ׂשִים את ּכל מה שחלמנּו עליו ּבצבא. החלֹום המקֹורי שלי היה ּכמֹו של ּכל החברֶה הצעירים ּבתקּופה שלנּו - לצאת לטיּול ארֹוך ּבמִזרח ( ּבדרך ּכלל להֹודּו) אֹו ּבדרֹום אמריקה. אבל מה - רצה הגֹורל (אתם מ ּכירים אֹותֹו? זֶה שמכוון לנּו את החיים וֹלא תמיד ּבהתאם לתוכניֹות שלנּו), ּוכ ׁשֶהִגיע הזמן שלי לצאת ל"טיּול הגדֹול" ּפרצה מגפת הקורונה, והמקֹום היחיד שניתן לטּוס אליו לֹלא הג ּבלֹות היה אפריקה. ּבשּום שלב לִפנֵי ה"החלטה" של הגֹורל ֹלא חשבתי על טיּול ּבאפריקה, אבל רציתי מאֹוד לצאת לטיֵיל, ּוכשאֵין ּברֵירה - אין ּברֵירה - אז הקורונה הֹובילה אֹותי לאפריקה הקסּומה. לטיּול יצאתי עִם חבר שלי, שקֹוראים לֹו רפאל. אחרֵי ּכמה חודשים ש ּבהם טיילנּו ּבכמה מדינֹות ּבאפריקה, הִגענּו לצפֹון טנזניה - לאזֹור ּכפרי שנִקרא מלינדי. ּבאחד הימים יצאנּו לִטרק (טיּול רגלי) יפֵהפֶה של שלֹושה ימים, שעבר דרך יער גשם ּובֵין ּכמה ּכפרים ּבאזֹור. ּבמהלך השיט ּוט ּבכפרים ּפגשנ ּו ּבמִקרֶה את אליה מסומבה - הצ'יף (רֹאש השבט) החדש של ה ּכפר. . אליה 33 הּוא היה אז ּבסך ה ּכֹול ּבן הִתרגש מאֹוד לִפגֹוש מטיילים י ִׂשְראלים, והּוא די ּבר איתנּו ּבהִתלהבּות ּובסקרנּות על החיים ּבי ִׂשְראל. הּוא שאל שאלֹות על המדינה, על מערכת החינּוך ּבארץ, על ה ּכל ּכלה ועל אֵיך ּבכלל החיים ּבי ִׂשְראל, שאלֹות של אדם עִם הבנה עמּוקה על העֹולם הגדֹול, וניכר שיש לֹו רצֹון אמיתי להֹוביל שינּוי. למען האמת - די הּופתענּו; ֹלא צי ּפינּו שצ'יף צעיר ּבמקֹום הכי נידח ׁשֶהִגענּו אליו ּבטי ּול, ּובִכלל ּבחיים, יִשאל ּכאלֶה שאלֹות. אחר ּכך הבנּו שאליה עזב את ה ּכפר שלֹו אחרֵי ׁשֶהּוא גמר לִלמֹוד, ונסע אל העיר הגדולה. הּוא למד ּבאּוניברסיטה (וזֶה די נדיר ּבאפריקה), ואז ּבמקֹום להישאר ּבעיר ולע ׂשֹות עסקים - הּוא ּבחר לחזֹור לִכפר הּולדתֹו, כי הוא רצה לִהיֹות מנהיג ולפעול לשי ּפור החיים ּבכפרים ש ּבאזֹור. הוא רצה להעניק לילדים הִזדמנּוֹת לִלמֹוד באּוניברסיטה, ולמבּוגרים – לש ּפר את רמת החיים שלהם. ּבתפקידֹו החדש הּוא ניסה להילחם ּבשחיתּות השלטונית (שחיתות שלטונית היא מצב ש ּבֹו האנשים שמנהלים את המדינה – רֹאש הממשלה, השרים, ּושאר המנהיגים, מנצלים את העּובדה ׁשֶהם קרֹובים לכסף של המדינה, ּומִשתמשים ּבֹו לתֹועלתם ה ּפרטית). אליה האמין ׁשֶהמצב הזֶה חייב להִשתנֹות. ּכיֹום, ּבמִסגרת תפקידֹו כצ'יף של ה ּכפרים ש ּבסביבה, הּוא אחראי על תֹושבים ( ּכמֹו עיר ֹלא קטנה ּבי ִׂשְראל) 50,000- כ ּושמ ֹונה ּבתֵי ספר. ּכשראינּו שמּולנּו יושב ּבחּור ּכזֶה רציני, עלתה ּבנּו המחשבה שאנחנּו רֹוצים לעזֹור לֹו להגשים את החלֹום שלֹו, והִתעניינּו ּבנֹו ׂשְאים הקשּורים לניהּול ה ּכפר. ילדים עומדים בתור ליד ברז המים, לפני תחילת יום הלימודים. הברז הזה ימנע ללא ספק תחלואים רבים, וגם יעניק טעם לחיים...

ילדי טבע הדברים | 14 שמענּו דברים קשים על מצבה של מערכת החינּוך ּבצפֹון 150-100 טנזניה. אליה סי ּפר ש ּבכל ּכיתה ּבבית הספר יש תלמידים זו נחשבת 30 תלמידים (אצלנו אִם יש ּבכיתה לכיתה גדולה). השּולחן ּבכיתה, שאצלנו יֹושבים לידֹו שנֵי תלמידים, הוא אצלם שּולחן לחמישה, וכיוון שאֵין מס ּפיק ּכיסאֹות ושּולחנֹות, חלק גדֹול מֵהילדים עֹומדים ּבמשך ּכל היֹום. אליה סי ּפר לנּו ש ּבבתֵי הספר אין חשמל אֹו מיִם ּבברזים (ּובעצם אין ּבכלל ּברזים), וש ּבית הספר ֹלא יכֹול לספק מזֹון ּומשקֶה לתלמידים, ּכלֹומר התלמידים ֹלא אֹוכלים ושֹותים (חוץ ממים מזוהמים) דבר מֵהרגע ׁשֶהם יֹוצאים לבית הספר ּב ּבֹוקר ועד ׁשֶהם חֹוזרים ה ּביתה ּבערב. ּכיוון ׁשֶהילדים גרים ּבאזור גדֹול, מִחּוץ לכפרים, חלק מֵהם צֹועדים ּבכל ּבֹוקר ע ׂשָרה קילומטרים ויֹותר ( ּכמֹו המרחק מִתל אביב להרצליה) ּכדֵי להגיע לבית הספר. יש גם ילדים שֹלא מגיעים ּכלל לבית הספר, ּכיוון ׁשֶהם נאלצים לעבֹוד ּב ׂשָדֹות ּכדֵי להביא אֹוכל ה ּביתה. לחלק מֵהתלמידים אין תִל ּבֹושת של ּבית הספר, ּכי למִש ּפחֹות אין ּכסף לִקנֹות, ויש כאלה שמגיעים יחפים. לאחר ששֹוחחנּו המֹון זמן, ּביקשנּו מאליה שייקח אֹותנּו לאחד מ ִּבתֵי הספר ּכדֵי לחזֹות ּבעצמנּו ּבדברים ׁשֶהּוא תֵיאר. ּכ ׁשֶהִגענּו לבית הספר ֹלא האמנּו למראה עֵינֵינּו. המִבנֶה היה ממש מּוזנח, והבנּו ּכי ּכבר קרּו מִקרים ש ּבהם קירֹות קרסּו על התלמידים. ּבחלק מֵה ּכיתֹות אין חלֹונֹות והגג ֹלא אטום מפני הגשם. ּבבית הספר תלמידים יש רק 700- ש ּבֹו לֹומדים כ שלֹושה תאֵי שירּותים, ואֵין מיִם זֹורמים. רפאל ואני הִצענּו לאליה ּכמה הצעֹות ּפשּוטֹות לשיפור אֵיכּות החיים ּבמקֹום. הִצענּו לֹו לצבוע את הקירֹות ּבכיתֹות, ולִשתֹול ּב ׂשָדֹות שליד ּבית הספר גידּולֵי ׂשָדֶה ש ּבבוא הזמן יספקו אֹוכל לילדים. ּכדֵי לקצר את מסלּול ההליכה של הילדים מֵהצד השני של הנהר – הִצענו לִבנֹות מעליו גשר. ֹלא הִצענּו הצעֹות גדֹולֹות מִדיי, אלא דברים ּפשּוטים שיכֹולים להֹוביל לשינּוי גדֹול ּבאֵיכּות החיים של התושבים. לאחר ּכמה ימים נִפרדנּו מאליה והִמשכנּו לטיֵיל ּבאפריקה, ּולבסֹוף חזרנּו לארץ. המחשבה על אליה ואנ ׁשֵי ה ּכפרים שלֹו ֹלא עזבה אֹותי לאחר החזרה לארץ. ּבמיּוחד זכרתי את ה ּביקּור ּבבֵית הספר. חשבתי, אֵיך ּבכלל ילדים יכֹולים לִלמֹוד ּבתנאים ּכאלֶה? יחד עִם זֹאת, זכרתי כל הזמן שלמרֹות הקֹושי, העֹוני והמחסֹור ּבחיֵי היֹומיֹום של הכפריים, הם מלאי ׂשִמחת חיים. הם מִתמֹודדים עִם רעב, מחסֹור ּברפּואה ּובצורכֵי חיים בסיסיים, הם עניים מ ִּכל ּבחינה, ואף על ּפי כן הם מצליחים לִהיֹות מאּושרים. הִרגשתי שמשהּו ּבמִפגשים איתם גרם לי לִרצֹות לעזֹור להם לש ּפר את תנאי החיים ׁשלהם. לאחר שלֹושה חודשים ּבארץ, החלטתי שאני חֹוזר למלינדי. ּבחרתי לחזֹור ל ּכפר ש ּבֹו ּביקרנּו עִם אליה וליזֹום ּפרֹויקט לשי ּפּוץ ּבית הספר. די ּברתי עִם ׁשִבעה חברים, ּכּולם קצינים ש ּבדיּוק סיימּו את השירּות הצבאי, והם הִתרגשּו לִשמֹוע את הרעיֹון. לאחר שגייסנּו תרּומֹות ּבארץ, הֹוצאנּו את המִשלחת הרִאשֹונה. היינּו קבּוצה קטנה של מִתנדבים והעבֹודה הייתה רבה, לכן ּכל מִתנדב לקח על עצמו כל חברי המשלחת הראשונה, ילדי בית הספר ואנשי הכפר, לאחר תום הפרויקט.

15 | ילדי טבע הדברים להיות אחראי על דבר אחד. מתנדב אחד היה אחראי על שי ּפּוץ המִבנֶה של ּבית הספר, אחד היה אחראי על חי ּבּור ה ּכפר לתשתיֹות מיִם, ואחרים היּו אחראים על תחּומים ּכמֹו ניהּול התקציב וקשר עִם הקהילה המקֹומית. הדבר הרִאשֹון שעליו די ּברנּו עִם אליה היה על המיִם. לאנשים ּבכפר ּברּור ש ּכּולם שֹותים את המיִם שיש ּב ּכפר, והמיִם האלֶה הם מיִם מזֹוהמים, מלאים ּבֹוץ, והם מקֹור למחלֹות, ויש גם כאלה שמתו מֵהמחלֹות האלֶה. לאחר אֹותה ׂשִיחה קי ּבלנּו החלטה שאנחנּו חייבים לִפעֹול ּבנֹו ׂשֵא תשתיֹות המיִם. ּכששאלנּו את אליה מה מקֹור המיִם, הּוא סי ּפר לנּו ש ּכדֵי להגיע אל המיִם הם נאלצים ללכת ּכחמישה קילומטרים ּבכל יֹום, ולִסחֹוב דליים מלאים ּבחזרה לִכפר. הבנּו מייד ׁשֶהדבר הרִאשֹון שצריך לעשות הּוא להתקין מִתקן לסינּון ּולטיהּור המיִם, ּולהציב מְכָלים גדֹולים שאליהם יעברּו המיִם הנקיים - ּבמקֹום שמִמנו הם לֹוקחים אֹותם, בימים הראשונים התלהבו ילדי הכפר מצילומי הסלפי עם חברי העמותה. כאן, טל אנגלנדר בחברתם, על רקע בית הספר שטרם שופץ. הנשים המקומיות התגייסו גם הן לעבודות ותרמו ככל יכולתם ואפילו לימדו אותנו הישראלים איך להוביל דברים בדרכם המסורתית.

ילדי טבע הדברים | 16 ואז לחבר את המיִם הנקיים עִם ה ּכפר ּבאמצעּות צינֹור, ש ּבקצֶה שלֹו יִהיֶה ּברז מיִם. יש מִש ּפט שאֹומר: "תן לאדם דג והוא ישבע ליום אחד, למד אותו לדוג והוא לא יהיה רעב יותר", ש ּכן אז, ּכשתעזֹוב – הוא ידע לדּוג בעצמו. לכן ֹלא עבדנּו לבד, נוסף לאנ ׁשֵי המִקצֹוע ששכרנּו, הזמנו את התֹושבים לעבוד איתנו. הם הבינּו עד ּכמה הדבר חשּוב עבּורם, וכל מי שיכֹול היה לעבֹוד – הצטרף. ּבהתחלה קנינּו צינֹור מיִם ארֹוך, עִם הר ּבה מחברים בגלל אורכו, ובגלל שהתכוונו לחבר בדרך עוד כפרים. ּכל אחד קי ּבל על עצמו לחפֹור ּבאדמה לאֹורך ּכמה מטרים - ּכדֵי להטמין את הצינֹור שֹלא יעמֹוד ּבשמש, ושֹלא יִדרכּו עליו כי אז הּוא יִיקרע. ּכך הִתקנּו יחד צנרת עִם מסננת מיִם, ּבאֹורך של חמישה קילומטרים, ּובכל מינֵי ּבמקֹומֹות ש ּבהם חלפנּו ליד ּכפרים אחרים – הֹוצאנּו חי ּבּורים גם אלֵיהם. ּבסוף העבֹודה היה ּבכל ּכפר ּברז מיִם נקיים, ּומערכת המיִם ׁשֶהקמנּו משמשת ּכיֹום אלפֵי ת ֹושבים ּבאז ֹור. ה ּפרויקט ה ּבא היה שי ּפוץ ּבית הספר – וגם את זה עשינּו יחד עם התושבים. ּכבר ּביֹום הרִאשֹון של העבֹודה הִגיעּו נשֹות ה ּכפר עִם תינֹוקֹות על ג ּביהן והחלּו לסייע ּבעבֹודה, וכּולן שמחה על כך שלמי ׁשֶהּו אכפת מהם. אנשי המִקצֹוע המקֹומיים הִדריכּו את ּכּולם ולימדּו את הֹורי התלמידים לגרד את הטיח המִתקלף מֵהקירֹות. תֹושבֵי ה ּכפר עזרּו ותרמּו לעבֹודה ּכפי יכולתם, ּבין אִם ּבחפירה, ּבצביעת קירֹות, אֹו ּפשּוט ּבחיּוך ועידּוד. ה ּפרֹויקט ארך ּכחֹודש, והוא הִסתיֵים ּבהצלחה גדולה מ ִּבחינתנּו. ּבאחד הימים הִתקיימה אסֵפה של מֹועצת ה ּכפר, ואליה הִזמין אֹותנּו להִשתתף. הישיבה הִתקיימה ּבאחת החצרֹות, ונכחּו ּבה ּכל זִקנֵי ה ּכפר. חּוץ מאליה אף אחד מֵהנֹוכחים ֹלא די ּבר אנגלית. ּבמהלך הישיבה אנשים הִתחילּו לדבר ּבקֹול ולִכעֹוס, ּומאחר שֹלא הבנתי מה מִתרחש, ּפניתי לאליה ושאלתי אֹותֹו על מה הם ּכֹועסים. אליה סי ּפר לי ׁשֶהגשר שמחבר ּבין ה ּכפר לבֵית החֹולים קרס, ותֹושבים ר ּבים ֹלא יכֹולים להגיע לבית החולים. ּכששאלתי מה צריך אחד מבתי בית הספר לפני השיפוץ. המבנה עצמו נראה יפה – אבל הוא מוזנח, גם מבחינת התחזוקה וגם מבחינת הניקיון. בתוך זמן קצר הפך בית הספר למבנה שכיף ללמוד בו.

17 | ילדי טבע הדברים חברי המשלחת הראשונה וילדי הכפר בבית הספר המשופץ.

וכשהתחילה מלאכת שיפוץ בית הספר - לא חסרו לנו ידיים עובדות, וגם לא קהל, שמהר מאוד הצטרף לעובדים. ילדי טבע הדברים | 18 לע ׂשֹות ּבשביל לתקן את הגשר, אליה סי ּפר לי ש ּכל מה שצריך ּכדֵי לתקן את הגשר הּוא לשלם שקלים ּבלבד; אבל 70- למתקנים סכּום ששווה ל מה לע ׂשֹות ּכשאֵין להם? מּובן ׁשֶהעברנּו להם את הסכּום, והגשר תּוקן. לאחר שסיימנּו, חזרנּו לארץ. הִרגשנּו ממש טֹוב עם השינּוי הגדֹול שחוללנו ּבזמן הקצר ׁשֶהיינּו שם, ועל כך שע ׂשינו זאת ּבִסכום ּכסף נמוך. מייד החלטנּו להמשיך ּולהרחיב את מעגל הע ׂשִייה הזֶה, ולכן הקמתי את עמּותת אפריכאן. ה ּפרֹויקט הרִאשֹון הִגיע לסיּומֹו לִפנֵי ּכשנתיים. מאז יצאּו עֹוד שתֵי מִשלחֹות של מִתנדבים, ּובקיִץ צפּויה לצאת מִשלחת נֹוספת. ּבמִשלחת האחרֹונה ניסינּו לחשֹוב אֵיך לספק לילדים ארּוחה ּבמהלך היֹום, ּכדֵי ׁשֶהם ֹלא יִהיּו יֹום שלם ּבלי אֹוכל. לִפנֵי שיצאנּו הִתקשרנּו לחברה אנחנו, חברי המשלחת, התלהבנו לא פחות מהם, מעצם השיתוף. במיוחד התרגשנו מהעניין שהביקור עורר בהם, וזה היווה עבורנו כר להעלאת רעיונות.

19 | ילדי טבע הדברים י ִׂשְראלית שנִקראת "הום ביוגז", שמייצרת מְכָל שאליו משליכים ּפסֹולת אֹורגנית (שאריֹות מזֹון), וקיבלנו מהם מְכָל כזה. צוות ּבית הספר מכניס אל המְכָל ּבכל יֹום ליטרים ספּורים של ּפסֹולת אֹורגנית, וכך מּופק גז טִבעי לבישּול אוכל עבּור התלמידים. מעבר להפקת הגז, המערכת מס ּפקת להם דשן אֵיכּותי שאיתֹו הם מדשנים את השדֹות. ּבעזרת ּפר ֹויקט המיִם ׁשֶהקמנ ּו ּבמִשלח ֹות הק ֹודמ ֹות, ניתן להתקין מערכת השקיה עבּור השדֹות של ּבית הספר, ּכך שיּוכלּו להשקֹות את השדֹות לאֹורך ּכל עֹונֹות השנה (עד ּכה המחסֹור ּבמיִם ֹלא אפשר את השקיית השדֹות ּבעֹונה היבשה, לכן היבּול ֹלא גדל וֹלא היה מזון לס ּפק לתלמידים). זֶה שינּוי אדיר עבּור התלמידים והאּוכלּוסייה במלינדי. התלמידים מק ּבלים ארּוחה חמה ּבכל יֹום, דבר שמעֹודד הֹורים נֹוספים לִשלֹוח את ילדֵיהם לבֵית הספר. הצנרת ש ּבנינּו ּב ּפרֹויקט הרִאשֹון עזרה לס ּפק מיִם לעשרת אלפים תֹושבים, ואליה, ׁשֶכאמור הּוא גם הצ'יף של ה ּכפרים האחרים, דאג שתֹושבֵי ה ּכפרים השכנים יִבנ ּו ּבעצמם ּבאר ֹות מים לשתייה המס ּפקֹות מיִם נקיים אלף ּבנֵי אדם. 50- ל ּבתֵי הספר ששּו ּפצּו הפכּו לִהיֹות המבּוקשים ּביֹותר ּבמחֹוז, ממּוצע ציּונֵי ה ּבחינֹות עלה, ושיעּור התלמידים שממשיכים ּבלימּודים ועֹולים מֵהיסֹודי לחטיבה גדל ּבע ׂשרֹות אחּוזים ּבתֹוך ּכמה חודשים. ּבמִשלחת האחרֹונה ׂשָמחנּו להגיע לאחד ה ּכפרים ּולגלֹות ּבית ספר ׁשֶהמק ֹומיים שיפצ ּו ּבעצמם ּבהשראת ּבתֵי הספר ׁשֶהעמ ּותה שי ּפצה. הם אפילּו הִק ּפידּו לצבוע על הקירֹות את הסמל של אפריכאן. הקשר של אליה עִם העמּותה נִמשך עד היֹום, וכך גם הקשר האישי ּבינֵינּו. והרעיונות לא הפסיקו לצוץ. כאן, מתנדבת המשלחת מלמדות את בנות הכפר לתפור תחבושות רב-פעמיות.

ילדי טבע הדברים | 20 ּכתב וצילם: אּודי רן קיפר ּופודה

21 | ילדי טבע הדברים "אּודי, מה שלֹום הקי ּפֹוד?" שאלה אֹותי ּבטלפֹון דלית, מנּויה שלנּו ּבת ע ׂשר מחֹולֹון, שראתה אותי לִפנֵי ּכמה ימים עוצר את האֹופנֹוע, ואוסף מֵה ּכביש קי ּפֹוד שניסה להימלט והִת ּכדר ּכאשר ּכלב נבח עליו. אני ֹלא ּבדיּוק יֹודע עניתי לה, אבל אני מניח ששלומו טֹוב. "מה, אתה ֹלא מִתעניֵין ּבֹו?" "מִתעניֵין" עניתי, "אבל לאחר שמצאתי אֹותֹו, ּובדקתי ׁשֶהּוא מרגיש טֹוב, והאכלתי אֹותֹו - הּוא "הֹודה לי על הטי ּפּול המסור", ּולאחר שסימנתי את גבו ּבצבע ּכדֵי שאוכל לזהֹות אֹותֹו ּבעתיד - אִם ניפגש, ּוכדֵי שאוכל לִראֹות אִם הּוא מרחיק לכת - ו ׁשִחררתי אֹותֹו ּב ׂשָדֶה שליד ּביתי, ֹלא רחֹוק מֵהמקֹום ש ּבֹו מצאתי אֹותֹו. נִר ָאה ׁשֶהּוא ׂשָמח לחזֹור ה ּביתה, שם אּולי יִהיֶה לֹו סי ּכּוי לִמצֹוא את מִש ּפחתֹו, ואם ֹלא - אז אּולי לה ּכיר חברים חדשים. קי ּפֹוד, אחרֵי ה ּכֹול, הּוא חיית ּבר, וחיית ּבר מעדיפה לִהיֹות חופשייה". "אִם ׁשִחררת אֹותֹו, וכעת הּוא חופשי וטֹוב לֹו - אז ּבסדר", אמרה לי דלית. "אבל זֶה ֹלא ּפֹוטר אֹותך מֵההבטחה שלך!" "אִם הִבטחתי - אני אקיֵים, אבל מה ּבדיּוק הִבטחתי?" שאלתי. "הבטחת לכתוב ּב'ילדי טבע הדברים' על הקי ּפֹודים, ּבמיּוחד בתחילת הקיִץ, ּכ ׁשֶהם יֹוצאים ממאורות החֹורף שלהם; ואם הקי ּפֹוד הזֶה ּכבר אֵיננּו, ספר סי ּפּורים על קי ּפֹודים אחרים". "זֹוכרת שסי ּפרתי ּפעם שיש לי ּבחצר תִשעה חתּולים וכלב?" "זֹוכרת", ענתה לי דלית. "אבל אתה זֹוכר שאנחנּו מדברים על קי ּפֹודים וֹלא על ּכלבים?" "זֹוכר", עניתי לה, והִמשכתי: "שבּוע אחרֵי ששחררתי את הקי ּפֹוד הקטן ישבתי ּבביִת מּול הטלוִויזיה ּופִתאֹום שמעתי את ה ּכלב שלי נֹובח נביחֹות מֵהסּוג שאֹומר שמשהּו מרגש אֹותֹו. 'יש ּכנִראֶה נחש ּבחּוץ', אמרתי להניקה רעייתי, ויצאתי החוצה עִם ה ּפנס הגדֹול שלי לִבדֹוק. ּכלבים וחתּולים יֹודעים להיזהר מִנחשים, ּובדרך ּכלל ּכשנחש מִתקרב אלֵיהם הם מקיפים אֹותֹו ונֹובחים. הִתקרבתי ּבאיטיות לכיוון הדבר שנשף, וראיתי שאר ּבעה מֵהחתּולים וה ּכלב מקיפים אֹותֹו, וראיתי גם שמה ׁשֶהיה ּבינֵיהם ֹלא היה נחש ּכלל, אלא ּכדור דֹוקרני ׁשֶה ּכלב דחף מעט ּבאמצעּות אפו, ּובכל ּפעם ׁשֶהּוא חטף דקירֹות הּוא נבח... מִדי ּפעם הּוא ניסה להרים אֹותֹו ּבפֶה, אבל מהר מאֹוד הּוא ויתר על הרעיֹון ּבגלל הקֹוצים. זֶה היה ּכמּובן

ילדי טבע הדברים | 22 קי ּפֹוד ׁשֶהִת ּכדר ורעד מרֹוב ּפחד. הרמתי אֹותֹו ּבעדינּות ּבידי ( ּכדֵי ֹלא להידקר), יצאתי אִיתֹו מֵהתחּום של ה ּכלב, והִנחתי א ֹות ֹו ּב ׂשָדֶה. ע ׂשר דקֹות הּוא עֹוד נִשאר מכווץ מרֹוב ּפחד והִתרגשּות, ואחר ּכך הּוא נִפתח לאט-לאט, הִּביט ימינה ּו ׂשְמֹאלה, ּוכשראה ׁשֶהסּכנה חלפה, הלך לדרּכֹו. הּוא לדרּכֹו, ואני לטלוִויזיה. ֹלא חלפה חצי שעה נֹוספת ושּוב החלּו הנביחֹות. שּוב יצאתי לחצר, וגם ה ּפעם מצאתי את הקי ּפֹוד מכודר ּבין ה ּכלב והחתּולים, ּכּולֹו מפּוחד. אחרֵי ׁשֶהֹוצאתי אֹותֹו גם ה ּפעם מֵהצרה שאליה הּוא נִקלע, נִז ּכרתי שכשהייתי ילד והייתי נִקלע לצרֹות, א ּבא שלי היה אֹומר שאני מז ּכיר לֹו קי ּפֹוד, ּכי לקי ּפֹודים יש נטייה להיקלע לצרֹות… חֹושבת ש ּפה נִגמר הסי ּפּור של הקי ּפֹוד הזֶה?" שאלתי את דלית, ּבין היתר ּכי רציתי לוודא ׁשֶהיא עדיין על הקו. "לפי זֶה שאתה שֹואל, הּוא הֹופיע עֹוד ּפעם אחת לפחֹות", ענתה לי דלית. "נכֹון" הִמשכתי, "ואז הבנתי שאני עֹו ׂשֶה משהּו ֹלא נכֹון, הקי ּפֹוד ּכנִראֶה רצה לחזֹור לקן שלֹו, ּוכדֵי להגיע לשם הּוא היה חייב לעבֹור ליד ה ּכלב והחתּולים. ה ּפעם העברתי אֹותֹו לצד השני, הִמתנתי עד ׁשֶהּוא נִרגע והִמשיך ללכת, ועקבתי אחריו. הקי ּפֹוד הרים את רֹאשֹו, הִתמתח, הלך ּכמה מטרים ּבהיסּוס, וכשראה שה ּכלב ֹלא מִתנ ּפל עליו, ּפתח ּבריצה ישר לנקּודת ההאכלה של החתּולים... ויֹותר מִזֶה, ראיתי שמי שממש מציק לֹו הּוא ה ּכלב, והחתּולים לעּומת זֹאת, עמדּו ואכלּו וֹלא הִתייחסּו לעּובדה ׁשֶהקי ּפֹוד נִכנס להם לקערה והִשתתף איתם ּבסעּודה. ּכ ׁשֶהּוא ראה אֹותי שמעתי אֹותֹו אֹומר לעצמֹו: 'שּוב הבנאדם הזה ּבא להפריע...'. למען האמת, זה היה ממש מהנֶה לִראֹות, אבל אני יֹודע שזֶה ֹלא ממש ּבריא לקי ּפֹודים לאכול אֹוכל של חתּולים, ּכי הם אֹוכלים ּכמּויֹות גדֹולֹות יֹותר, ּומשמינים. ֹלא עברּו יֹותר מחמש דקֹות, וראיתי רֹאש קטן מִציץ מהחשכה; הארתי לעברֹו ּבפנס, וראיתי שמי ש ּבעצם מתקרב הּוא אּולי ה ּבן של הקי ּפֹוד הקֹודם. ואחריו הֹופיע עֹוד אחד קטן, ועֹוד אחד גדֹול. מִת ּברר שמִש ּפחה שלמה של

23 | ילדי טבע הדברים קי ּפֹודים גרה ּבחצר שלי, ּופרט ל ּכלב, שֹלא ממש הִתלהב מֵהרעיֹון, כל השאר וביניהם החתּולים חיּו איתם ּבשלֹום. ּפתאֹום ראיתי סימן מוכר על גבו של הקי ּפֹוד הגדֹול השני שיצא - הסימן שאני ע ׂשִיתי... אז נתתי להם להמשיך לאכול, ונכנסתי ה ּביתה... את ּבטח רֹוצה לדעת מה קרה ּבהמשך? הרֵי ֹלא הייתי מס ּפר לך את ּכל הסי ּפּור אִם ֹלא היה משהּו ממש מעניֵין ּבסֹופֹו, נכֹון?". דלית ידעה ׁשֶאמשיך לספר, אך היא ּבכל זֹאת אמרה: "נּו...". " ּכעבֹור ּכמה דקֹות שּוב נִשמעּו הנביחֹות החזקֹות של ה ּכלב; ה ּפעם יצאתי ּבריצה מהירה, ּכי ידעתי ׁשֶהגּורים הקטנים נִמצאים שם". רציתי לדעת אִם דלית עדיין מקשיבה, לכן שתקתי לכמה שניֹות. "נוווו" אמרה דלית בקוצר רּוח. " ּבקיצּור, ּכשיצאתי החוצה, ראיתי ה ּפעם שה ּכלב ֹלא נבח על משהּו ׁשֶהיה קרֹוב אליו; הִסת ּכלתי אל ה ּכיוון שאליו הּוא נבח, והִתקרבתי ּבזהירות עִם ה ּפנס אל המקֹום. שּוב שמעתי נשיפות, אבל ה ּפעם מִשני סּוגים: הסּוג הרִאשֹון היה המוכר, זֶה של ּפֹודה הקיפודה - ּכך קראתי לקי ּפֹוד המסּומן מֵה ּכביש ּכ ׁשֶהבנתי ׁשֶזו ּכנִראֶה אימם של הקיפודים הקטנים, והנשיפה השנייה הייתה של נחש צפע קטן. הנחש הִתרֹומם ּבצּורה מאיימת מּול ּפניה של הקיפודה, ּכשמצידה השני עֹומד א ּבא שלהם, ּולידֹו שנֵי הגּורים, שעמדּו והִת ּבֹוננּו ּבקרב שניהלּו הוריהם עִם הנחש. לרגע חששתי לגֹורלה ּולגֹורל הגּורים הקטנים, אבל זכרתי ש ּבטבע ּבעלי החיים ֹלא נִכנסים לִקרב אִם הם יכֹולים לִברֹוח, וראיתי שדווקא הקיפודה הייתה התֹוקפת, אז ּפשּוט חי ּכיתי לִראֹות מה יקרה. ּפֹודה הִתקרבה אל הנחש ּבאיטיות, וראיתי ש ּכל גּופה מתּוח ּכמֹו קפיץ. מִדי ּפעם, ּכ ׁשֶהנחש תקף והִת ּכוון לה ִּכיש אֹותה, היא התכווצה, ולרֹוב הנחש ּפגע בקוצים שלה. הקי ּפֹודים לא ּכל ּכך רגישים לארס של נחשים ּושרצים ארסיים אחרים, ולכן הקיפודה המשיכה ּבקרב, גם כש ּכאב לה. הנחש ניסה לסגת, אבל אז הקיפודה קפצה ּבבת אחת קדימה, תפסה את הנחש קרֹוב לרֹאשֹו, ּובתֹוך שניֹות מּועטֹות ראיתי את גופו אומנם ממשיך להִת ּפתל, אבל הנחש מת. הקי ּפֹוד, שזכה גם הּוא לשם - קיפר, ּושנֵי הקטנים, ֹלא המתינו הר ּבה מִדיי זמן, ובתֹוך שנייה הם סעדּו יחד עִם

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=